כן, יש אנשי מוסיקה ויש אנשי סאונד, ומי אתה?

מבוא
יש מי שיראה בשורות הבאות הפרעה כל שהיא ויש שימצא בהן נחמה, הסכמה והטוויה של דרך, הכל תלוי מאיזה מקום כל אחד מתבונן.
אני מאמין ומקווה כי המאמר הזה ייתן הדרכה עבור אילו שעדיין לא מצאו את דרכם ולאחר שיהיה להם יותר קל לשייך עצמם {קל, אלק...} יהיה להם לפחות כיוון שידעו כי לשם עליהם להגיע.

סיפור לפתיחה
אימי עליה השלום הייתה חולת ניקיון עד כדי טירוף {לפחות בעיניי ובעיניי רבים},
כמה חולה? כל מה שאכתוב יהיה אפסי לעומת מה שהיה בפועל, אך אתן מס' דוגמאות להמחשה:

1. עד שנות 2000 לרוב החלונות בדירות בארץ היו תריסים,
לנו בבית היו בסלון 4 יחידות גדולות {2/4 מטרים} + 2 יחידות {1/2 מטרים} במרפסת ועוד 3 קטנים בחדרים.
היות והתריסים ממוקמים מחוץ לבית הם צוברים מטבעם אבק, אימי ז"ל הייתה מנקה אותם לפחות פעמיים בשבוע בדרך הבאה:
תחילה עם צינור מים, לאחר מכן עם סקוטש מצחצחת אותם ולאחר מכן עם מטלית לחה ולבסוף מייבשת אותם, בסוף הניקיון של התריסים היא הייתה מנקה את החלונות {כי אין דבר כזה שמנקים תריסים מבלי לנקות את החלונות} ולבסוף מייבשת בנייר עיתון את הזכוכיות של החלונות בכדי שיבריקו.

*יש לציין כי לאחר סיום ניקוי החלונות אף הסלון היה עובר ניקוי עקב המים הרבים שהיו בו וה"אבק" שחדר פנימה עקב פתיחת התריסים.


2. כל מי שהיה נוגע מקרר היא הייתה עוברת אחריו עם מטלית לחה ולאחר מכן עם יבשה בכדי לנקות את "הסימנים" של טביעות האצבעות שהוא הותיר על ידית האחיזה של המקרר.
תשאל מדוע גם מטלית לחה וגם יבשה?
בלחה השטח נשאר מועד לפורענות יותר גדולה במגע מחודש, מה שישאיר צריבה עמוקה יותר של נגיעה, ואילו ביבש מעט פחות.

3. פעמיים ביום היא הייתה שוטפת את רצפת הבית {שטיפה רצינית מזיזה כל דבר שעומד על הרצפה (גם אותנו הילדים ואת אבי ז"ל)}

לא הלאה בסיפורים נוספים, אני חושב שהתמונה הובנה.

מה שנתפש בעיני העולם כ-לא מאוזן/ הפרעה, בעיניי אימי היה הנכון ואף הסב לה סיפוק והנאה.
הסיפור הזה בא כהכנה לאילו שאינם מהתחום האלקטרוניקה הבידורית ובייחוד מתחום הסטריאו ואינם מבינים על מה כל המהומה
מכוון שלרוב העולם יש מערכת סטריאו ב 1000 ₪ אז למה יש כאילו שמשקיעים יותר ומה הם מוצאים בכך?

למעשה תחום האודיו הינו כמו כל תחביב אחר כגון: יין, יכטות, גלשנים, בולים, סיגרים וכו'... רק שאנו אנשי התחביב הזה, בעלי אישיות יותר פרפקציוניסטית ואמוציונאלית והשילוב הזה הוא הייחודי יותר לנו.

ככאלו אנו יותר קיצוניים בקנאות שלנו לתוצאה ספציפית לטעמינו ואנו ברדיפה וחוסר מנוח להגיע אליו, רק שאנו {כמו מטפסי ההרים} ברגע שהגענו לפסגה שכבשנו אנו מחפשים לכבוש את הבאה {ולפעמים עוד במהלך הכבישה},

למתבונן מהצד הדבר נראה כטירוף/ חוסר היגיון וקשה להבין למה האובססיה הזו לצליל ולסאונד המושלמים עבורנו {כמו למה לעזאזל מפריע אם יהיה אבק על התריסים של החלונות מבחוץ.}

ואני מבקש להסביר זאת בדרך הבאה
פעם שמעתי הרצאה של הרב עובדיה יוסף שאמר משפט חכם מאוד: "ככל שיש לאדם ידע רב יותר הוא נהנה ממנו יותר"שלמעשה הינו ציטוט של החכם באדם: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה - רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת - יוֹסִיף מַכְאוֹב"

ואסביר את כוונתו של הרב ואחברה לעיניינינו:
ניקח לדוגמה את אומנות הניגון והפריטה על כלי מיתר הנקרא "עוד" שהוא כלי מזרחי שמנוגנת עליו לרוב מוזיקה כזו
ישנן טכניקות שונות לניגון ויש אף את המוזיקה עצמה.
ככל שהידע של המאזין לנגינה של ה"עוד" גדול יותר הוא יודע להעריך וליהנות מהמנגינה.
במידה והוא אוהב את המוזיקה בלבד היא ייהנה ממנה בלבד מכיוון שהידע שלו מוגבל - למוזיקה עצמה.
אך אילו המאזין יודע גם לנגן על הכלי וגם מבין במוזיקה {אף בכתיבה} הירידה שלו לפרטים וההנאה שלו, שונים מכל אחד אחר מכיוון שהידע שלו גדול יותר והוא יודע להעריך:
כאשר הנגן ביצע מעשה ווירטואוזי/ קשה/ שונה ביכולת הנגינה/ האם יש כתיבה ולחן נכונים/ האם הכלי מכוון/ האם צבע הצליל של הכלי נכון לטעמו ועוד הרבה פרמטרים שונים, ככל שהידע שלו גדול יותר הוא בודק וחווה אותו.

וזו כוונתו של הרב עובדיה / שלמה המלך ל יידע = הנאה
ואני מוסיף "שבעל הידע מסוגל גם לסבול ממנו בהתאם" כפי שכתב קהלת "מרבה דעת, מרבה מכאוב".
מכוון שאילו הדברים אינם עומדים בסטנדרטים שלו לפי הידע שלו {שיש לו אמות מידה} אז הוא אינו יכול ליהנות מהדברים ואף קשה לו להפריד בין הדברים הטובים לאילו שאינם וליהנות מהטוב.
השורות הבאות מעולם לא נכתבו בצורה הבאה באף מגזין/ אתר/ פורום/ ספר העוסק במוזיקה ובסאונד הן בשטח המקצועי והן בשטח ביתי.
אם כך, מדוע שיהיו נכונות?

אוטוטו אני נמצא בתחום 22 שנה, טיפלתי בהרבה מאוד לקוחות בין בייעוץ ובין במציאת פתרונות בין מתחום האודיו הביתי ובין מתחום המקצועי והעסקי.
כך שהתובנות שיש לי מבוססות על ניסיון רב {שלמעשה כל לימוד/ מחקר מבוסס עליו}
למעשה המחקר שלי הושלם לפני כשנתיים ומאז אני מיישם את הממצאים והדבר מקל מאוד בעבודתי
הממצאים הם שבתחביב האודיו {מערכות סטריאו} יש שני מחנות: סאונד - ומוזיקה.
לחדי העין נתפסה ההפרדה בשורה האחרונה של סאונד - ומוזיקה ועל כך אני רוצה לכתוב את המאמר הבא.

אני רואה כי עולם האודיו מחולק לשני מחנות עיקריים השונים במהותם ולכל אחד מהמחנות יש תתי מחנות המתפצלים ושונים מהאחרים.
רוב האנשים בוחרים צד/ מחנה אחד ובחיי המקצועיים פגשתי מעט מאוד אנשים שהשתייכו ל 2 המחנות יחד בו זמנית ואם כן אז זה באחוזים בודדים לצד אחד והרוב בצד אחר
מאידך ישנה נדידה בין המחנות עקב גילויים חדשים ושינוי טעם.

המחנות הם:

מחנה אנשי הסאונד.

מחנה אנשי המוזיקה.

במחנה אחד יש אנשים המייחסים משקל וחשיבות לדברים מסוימים, ובו בזמן שאחרים מהמחנה השני אינם מתייחסים לדברים אילו כלל ואף מבטלים אותם /רואים בהם חוסר חשיבות או בחשיבות פעוטה.
לכאורה נראה כי סאונד ומוזיקה הם הדברים דומים,/ אותו הדבר, ראו את ההבדלים ותבינו שלא כך הדבר.
אותם מעניין איך טווח מסוים של תדרים נשמע/ מתפרש/ ניתן לפיקוס ובידוד מהיתר.
כאשר הם מאזינים למוזיקה הם יודעים להגדיר סאונד של כל כלי וכלי ומפרקים את המוזיקה לגורמים והם מפוקסים על הפרטים הקטנים ומעט פחות על הכלל.
כאשר המוזיקה מתנגנת הם מחפשים את הריגוש בצליל של כל כלי שמנגן מבחינת הסאונד והגוון שלו.
חלק מהדברים שמסיבים להם הנאה/ תשומת לב:

1.      הסאונד מצידם צריך להיות תנודתי בחלל ההאזנה שלהם = הסאונד חייב לצאת מהרמקולים ולנוע במרחב, קדימה/ אחורה ובעצם לא חשוב לאן העיקר שייווצר אפקט המערב אותם בהתרחשות שיש בחלל האזנה שלהם.

2.      תמונת במה מסודרת ומאורגנת ורצפת רעש נמוכה.

3.      הרווח והאוויר בין הכלים מה שמביא להפרדה בניהם.

4.      טווח התדר אותו הם אוהבים צריך להיות בצורה בה הם אוהבים אך עדיין באיזון כלפי השאר {= מי שאוהב מיד פתוח וקדמי ישים לב אליו יותר אך הוא לא יתפשר על השאר ועל הגוון של הסאונד}.

5.      הסאונד הכללי של המערכת חייב להיות מוגדר מבחינת הגוון: חם/ קר ועם במה מוגדרת במיקום שלה: קדמית/ אחורית, וכל אחד ומה שמרגש אותו.

6.      הסאונד חייב לערב אותם בזמן ההאזנה, להגיע אליהם שייגע בהם, שירגישו אותו על הגוף, הרוב אוהב את התדרים הנמוכים "באס" לאחר מכן "מיד" {טווח התדרים האמצעי} ולבסוף אוהבי התדרים הגבוהים מאוד.

7.      הסאונד צריך להיות ססגוני, דגול, מלא, עשיר ומרשים.

8.      הם חייבים ריגוש וכל הזמן ולכן המערכת שלהם מותאמת ומסוגלת לספק להם אתו כמעת בכל סגנון מוזיקה.

9.      הם לרוב מאזינים בווליום ממוצע + בכדי שהסאונד יהיה יותר דינאמי כלפיהם



אנשי הסאונד הם אילו שמקשיבים למוזיקה לא רק עם האוזניים, הם רוצים לחוש אותה בכל גופם, שהיא תחדור אליהם, תעבור דרכם, תיגע בהם, תזיז אותם, תערב ותערבב אותם יחד עם הסאונד והמוזיקה למיקס של ריגוש.
מבחינה פסיכולוגית אילו הם האנשים שמבחינה אישיותית הם לרוב אמוציונאליים, ופרפקציוניסטים, חסרי פשרות ותקנה מה שלפעמים מביא לאובססיה.
הם פעילים מאוד בהחלפת ציוד: עקב השאיפה לשלמות שיש בהם, המחשבה והידיעה כי יש יותר טוב או שהחיפוש אחר ריגוש חדש ושונה הם המניעים אותם לשדרג ולשפר.
הכל תלוי בסוג המוזיקה, צורת ההקלטה וזמני ההקלטה, הציוד, החלל, והמקום.

ישנן מערכות שהן מאוד דינאמיות בסאונד אך בהקלטות מסוימות כגון: הקלטות ישנות, הקלטות מונו, איכויות ירודות, קבצים לא באיכות גבוה. הסאונד יישאר אנמי ולא דינאמי וזו אינה האשמה של המערכת
כך שאנשי הסאונד אשר יש להם מוזיקה מהדוגמאות שהובאו ו/או כאשר אינם חווים את האפקט אליו הם משתוקקים הם עוברים {לזמן מוגבל} מחנה ושמים דגש על התוכן, מכוון שאין סאונד.

אנשי המוזיקה רואים הכל מרחוק, ההדגשים שלהם זו המוזיקה והמרקם שלה, אותם יותר מעניינים ההרמוניה, השילוב של כל צליל והביצוע.
הם ביקורתיים כלפי המוזיקה עצמה ופחות כלפי המערכת שמשמיעה אותה מכיוון שהם נוטים להאמין למערכת כפי שהיא ומשליחים את אחריות התוצאה על הביצוע הכללי ו/או המבצע.

"אנשי המוסיקה" יותר מאזינים למוזיקה דרך האוזניים, ומפרשים אותה דרך המוח {להבדיל מאנשי הסאונד ששומעים עם האוזניים וכל הגוף ושמפרשים אותה דרך הלב}

אותם פחות מעניין הסאונד והאם טווח תדרים זה או אחר נשמע בכלל, פחות או יותר אלא הם יותר שמים לב לניואנסים של הצבע של הכלים, רמת ואיכות המבצע והביצוע ופחות למה הוא גורם להרגיש מבחינת הסאונד.

הם יותר ביקורתיים כלפי הביצועים של המבצע בקטע המוזיקה מאשר איך היא מבוצעת במערכת
אם שיר מתנגן הם שמים לב יותר לתוכן המילים וצורת ההתבטאות והדרך מאשר למוזיקה המתלווה.
יש בהם שחשובה להם מיקומה של הבמה ביחס לרמקולים אבל לרוב הם אילו המעדיפים אותה עמוקה.

להבדיל מאנשי הסאונד אנשי המוזיקה מסוגלים ליהנות מהמוזיקה עצמה, לא חשוב איך ומהיכן היא מנוגנת, בין אם מטרנזיסטור במטבח, רדיו ברכב ו/או במעלית {מה שאנשי הסאונד לא מסוגלים לעשות}
זה לא שהם מזלזלים בשאר, להיפך, חשוב להם לשמוע טוב ובצורה נכונה שתאפשר להם ליהנות בדרכם, רק שלעומת אנשי הסאונד הם צריכים "פחות", בכדי להגיע לסיפוק.
הם לרוב שומעים מוזיקה בווליום נמוך ואינם צריכים עוצמות לריגוש.
באנלוגיה לעולם הסרטים אנשי המוזיקה אוהבים יותר סרטי דרמה, לעומת אנשי הסאונד שיותר אוהבים סרטי אקשן.

ל"אנשי המוזיקה" קל יותר לשבת באולם קונצרטים וכל מקום טוב עבורם כי הם מתרגשים מעצם המוזיקה לעומת אנשי הסאונד שאם אינם יושבים במקום אידיאלי עבורם הם לא יבואו לסיפוק והחוויה לא תהיה מושלמת עבורם

*כל מה שמסומן בתמונה בצהוב אילו מקומות שלרוב ישבו שם אנשי הסאונד, ומה שבלבן אילו מקומות שישבו בהם אנשי המוזיקה

 

אנשי המוזיקה הם גם אילו הפחות פעילים בתחום המערכות {פחות קונים/ מחליפים ציוד}, חשובה להם התוצאה הסופית מהמערכת אך הם לא יחפשו לשנותה במהירות כמו מחנה הסאונד.

לרוב מחנה המוזיקה ישנה מערכת שהותאמה על ידיי איש מקצוע שפגשו בו מבלי לתת לדברים משקל כבד: האם איש המקצוע באמת מבין/ נתן להם מענה מתאים ונכון לצרכיהם, מכוון שהם בדקו את ההצעה כפי שהיא באותו מעמד הקניה מבלי התחשבנות כל שהיא פרט לעובדה שהייתה במערכת מוזיקה לה הם יכלו להתחבר.

למעשה אם עדיין לא הבנת את ההבדלים הנה מתפאורה:
נסה לדמיין שולחן ערוך במאכלים, למעשה כל מי שייגש לשולחן יהיה ניתן לקטלג אותו לאחד מ 2 אופציות אבחנה:

1 יש מי שייגש לשולחן ויתחיל לאוכל ויבחן את האוכל על פי התוצאה הכללית: המרקם, הטמפרטורה, ההשתלבות של הרכיבים, מי הכין {שף} ומי המארח ואיך האווירה הכללית והתחושה, {שאילו הם אנשי המוזיקה לעניינינו.}

2 יש שיגיעו לשולחן ויתחילו לנתח הכל: החל מצורת ההגשה של האוכל דרך הכלים שהוא נמצא בו וצורת הימצאות השולחן עצמו ודרך העריכה שלו עד להשתלבותו בחלל והגובה שלו כלפי מי שניגש אליו, על הצבעים באוכל המוגש,

ההפרדה בטעם בכל רכיב ורכיב המכיל כל תבשיל והתבלינים שבו, עם איזו שתייה הוא מוגש ומה הטמפרטורה שלה.
אני מקווה כי עד כה הובן לך כי אנשי הסאונד מאוד בררנים ופרפקציוניסטים {ואולי אף טורדנים כלפי עצמם} אבל כל אחד ואחד ומה שהוא אוהב ומה שעושה לו את זה 


מה שעבור אחד זה הנאה, עבור אחר יכול להתפרש כהפרעה.

ההבדל העיקרי והתהומי בין המחנות הוא שלאנשי המוזיקה, כל מוזיקה יכולה להיות מעניינת והם יכולים לשמוע כל סגנון ובכל צורה ולנסות להבין כל דבר למה התכוון המבצע/ הכותב מבלי להיות בררנים מידיי, לעומת אנשי הסאונד שקשה להם להאזין למוזיקה שהם אינם מתחברים אליה.

מחנה נוסף, הציודפיילים.
בשנים האחרונות נוצר עוד מחנה של ציודפיילים שאותם מעניין הציוד עצמו.

הם למעשה יותר מוגדרים כ "אספנים" של התחום היות והם באמת מתייחסים אליו כמו אספנים {לאו דווקא מבחינת הכמויות אלא בגישה}
רובם אנשים טכניים שמבינים באלקטרוניקה/ ואותם מעניין מי מייצר את המוצר {חברה, ארץ ייצור}, מה הסיפור מאחורי כל דגם {מי המהנדס והרקע שלו}, מה השוני בין כל דגם ומתיי הוא יוצר ומה ערכו הכספי.
הם לרוב מכירים על בוריו כל רכיב שיש להם ומתרגשים ממנו {כמו כל אספן}
ומיעוטם הם סתם רודפי השמות וההדגמים שזכו להרבה ביקורות ו"הילה"

את הציודפילים פחות מעניינת התוצאה או השילוב ולכן קשה לקטלג אותם לאחד מהמחנות הראשיים מכוון שיש בהם: כאילו ששייכים למחנה המוזיקה, ויש למחנה הסאונד ויש בהם שאינם מוגדרים כלל אלא אספנות גרידה ורובם כאילו מכוון שעדין לא מצאו עצמם או שהם נמצאים בחוסר ידיעה ולכן הם ברדיפת שמות מבלי תוצאה/ ידיעתה.

לרוב המערכת הראשית שלהם {בדרך כלל יש להם ציוד עבור מס' מערכות סטריאו} מורכבת משמות אקזוטיים.
הם רואים בחלקים מסוימים כחלקים יותר חשובים ולרוב חוליות אילו יהיו מאוד חזקות במערכת הסאונד שלהם כגון: קדם מגבר, מגברי כוח ורמקולים.

אבל ישנם רכיבים במערכת שלהם שפחות מושקעים כלפי השאר ואף מוזנחים, כגון: כבלים, אקוסטיקה, סטנד למערכת, חשמל, ואף מקורות ראשיים, היות והם רואים חלקים אילו כפחות משפיעים וקריטיים להבאת תוצאה/ איזון במערכת.

מחנה הציודפיילים כולו מבוסס על מותגים ודגמים ואנשיו רודפים אחר השמות של הציוד ופחות על התוצאה.

רבים נמשכים לשמות ומותגים ואני לא מחדש לך שהעולם מותגי בכל תחום אבל זה מוקצן מאוד בעניינינו והנגע הזה מתפשט מאוד בשנים האחרונות והצידיופיילים מובילים זאת מבלי ידיעה
זה לרוב נובע מחוסר הבנה, ידיעה והכוונה ולמעשה רוב הצדיופיילים הם בדרך כלל אילו החדשים בתחום אשר לאט וללא ידיעה החלו ברדיפת השמות במחשבה שעצם השגתם תביא לתוצאה לה הם מייחלים, וחבל על כך.
כל עוד הם לא ניפצו את הבועה וה"אסימון" לא נפל להם, הם רודפים אחר שמות ולא תוצאה.

איני מעיד האם המותגים טובים או לא, אבל ההבחנה חייבת להיות בין מוצר שרוצים לבין מוצר שצריכים מכוון שניתן לשנות כל אופי של מוצר ותוצאה על ידי שילוב עם מוצרים אחרים, כך שהעניין אינו שמות.

אנשי הסאונד והמוזיקה הבוגרים כבר אינם שמים דעתם על שמות, מותגים, נתונים טכניים, עיצוב וכ'ו...
אותם מעניינת רק התוצאה הסופית ומלבדה שום דבר אחר אינו מהווה שיקול דעת, היות ומערכת אודיו אמורה להעביר חוויה ולא שום דבר אחר.
במשך רוב חיי פגשתי מעט מאוד אנשים ששייכים לשני המחנות העיקריים, זו אינה העלבה/ חיסרון/ יתרון, אלא פשוט עובדה.

האמת היא שבעצם ההבחנה איזה לקוח נמצא למולי נותנת לי דיי בקלות לנסות ולכוון אותו עבור ציוד שירגש אותו גם מבלי שהוא אמר לי במילים ברורות מה הוא רוצה. {לצערי לא תמיד הלקוח מקבל מה שנותנים לו וההפסד הוא כולו שלו}
אם תדע לאיזה מחנה אתה יותר מתחבר, יהיה קל יותר למצוא ציוד שמתאים עבורך ו/או שישתלב במערכת קיימת ויביא לתוצאה שאתה אוהב וכך דרכך תהיה קצרה ומהירה יותר לנירוונה.

אומנם אני מוצא הרבה פעמים כי אני משויך ל 2 המחנות אך אינני יכול להעיד כי אני ממש במידה זהה נמצא בשתיהן, אני יותר איש של סאונד.
לדעתי מערכות אודיו מחויבות ליצור ריגוש, הערך העליון שמערכת סטריאו יכולה לתת מעבר למוזיקה עצמה היא צורת גשת המוזיקה וזו הייחודיות כולה.
מכיוון שלהאזין למוזיקה עצמה {לדעתי} אין הרבה צורך והשקעה במערכות ייחודיות ויקרות מאוד

ראו הוכחות לכך שנשים נהנות מהמוזיקה עצמה ופחות איך היא מושמעת ועקב כך אין הרבה נשים שקונות מערכות סאונד יקרות,
וכן במצבים שאנו רק מתרכזים במוזיקה עצמה כגון: הקלטות ישנות/ מונו/ ברכב/ רדיו/ איי-פוד/ מערכות סאונד לא לנו שאינן עונות לדרישותינו/ טלוויזיה/ או סתם ברחוב ממקור לא מוגדר כאשר אנו שומעים שיר שמעלה נשכחות.

מאידך לייצור חוויה וריגוש צריך כבר ציוד ייחודי לכך.
אז לאיזה מחנה אתה שייך?

Comments